בשיחה עם ד״ר יעל אלרז שפירא, פסיכולוגית בארגונים ומרצה, דיברנו על הובלת צוות בזמן משבר שגם אנחנו חווים בעצמנו. דיברנו על המחוות הקטנות שיכולות לבנות אמון או לשבור אותו, על זיהוי הצרכים שהתערערו אצלנו ואצל האנשים שלנו, על קביעת יעדים קצרים שמבהירים מה חשוב עכשיו, ועל יצירת רגעים מטעינים ותחושת התקדמות בתוך העומס. אנחנו לא צריכים להחזיק תשובות לכל דבר כדי להיות עוגן. לפעמים ההובלה מתחילה בשיחה פתוחה, בהחלטה על מה מוותרים היום, ובהחלטה על הצעד הבא שאפשר לעשות יחד.
כמנהלות ומנהלים, מצפים מאיתנו להיות עוגן עבור הצוות. אבל מה קורה כשהאירוע שמערער את האנשים שלנו מערער גם אותנו? בתוך משבר מתמשך אנחנו צריכים לקבל החלטות, לשמור על רציפות ולתת מענה אנושי, בזמן שגם לנו אין ודאות או כוחות בלתי מוגבלים. אם נלחץ כאילו הכול כרגיל, נאבד אנשים בדרך; אם נוותר על כל דרישה, נאבד כיוון. במשבר משותף, האתגר הוא להכיר בכך שגם אנחנו חלק מהמשבר, ועדיין לתת כיוון.
בשיחה עם ד״ר יעל אלרז שפירא, פסיכולוגית בארגונים ומרצה, דיברנו על הובלת צוות בזמן משבר שגם אנחנו חווים בעצמנו. דיברנו על המחוות הקטנות שיכולות לבנות אמון או לשבור אותו, על זיהוי הצרכים שהתערערו אצלנו ואצל האנשים שלנו, על קביעת יעדים קצרים שמבהירים מה חשוב עכשיו, ועל יצירת רגעים מטעינים ותחושת התקדמות בתוך העומס. אנחנו לא צריכים להחזיק תשובות לכל דבר כדי להיות עוגן. לפעמים ההובלה מתחילה בשיחה פתוחה, בהחלטה על מה מוותרים היום, ובהחלטה על הצעד הבא שאפשר לעשות יחד.